מלכת הקפיצות – איך עושים בק לופ שמן?

אני באטרף של כתיבה בבלוג החדש שלי כותב הרבה מידע לגולשים מתחילים על נושאים שכבר כמעט שכחתי. אז החלטתי לפנק את הגולשים המנוסים שביניכם במידע שהייתי רק חולם שיתנו לי מתי שהתחלתי לעבוד על הקפיצה האהובה עלי ביותר והכי מפנקת בגלישת רוח, הבק לופ.

זהו תרגיל שלא מפסיקים להתאמן עליו לעולם.

הבק לופ הוא אחד מתרגילי הרגש המובילים. הטכניקה חשובה אך ההרגשה והיכולת למקם את עצמך בצורה מדויקת לנחיתה, הופכים את קפיצה זו לקשה ביותר לביצוע מבין הקפיצות בגלישת רוח.

הטריק בקפיצה זו הוא לבצע קפיצה כמה שיותר ורטיקלית וכך משחררים כח מהמפרש ומצליחים להחזיק אותו בנחיתה. אומנם זה שונה כאשר מבצעים אותה מצ’ופ קטן ברוח חלשה או מגל עם קיר ברוח חזקה, אך הרעיון הוא לצאת מהרמפה כמה שיותר ורטיקלי.

זוהי קפיצה שהתנוחה ביציאה מהרמפה היא החלק הקריטי. אם נצא בתנוחה הנכונה, נגדיל את סיכויינו לנחות אותה.

עוד דבר קטן, תמיד עדיף לעשות אותה באיטיות (בגבהים) ולשאוף ל – under rotation ולא over rotation שם זה נהיה כואב.

טוב אז זה הולך כך:

– יורדים מהרוח חזק צוברים מהירות ומשחררים כוח מהמפרש.

– בזמן הירידה מהרוח מחפשים גל עם קיר ורטיקלי, ככל שנזהה אותו מרחוק יותר כך נוכל להתכונן טוב יותר לקפיצה. פחות חשוב אם יש גל או אין יותר חשוב שמה שיש יהיה עם קיר ורטיקלי על מנת שידחוף אותנו ישר לשמים ולא הצידה.

– עוד משהו לפני היציאה לקפיצה רצוי כבר לכופף את הגוף בכדי להיות כבר פחות או יותר בתוך התנוחה של הגוף.

– אז מגיעים בשיא המהירות בירידה מהרוח לקיר האהוב וחותכים לתוך הרוח בבת אחת.
אנו רוצים לצאת מהרמפה כשהחרטום בניצב לקיר של הגל, להביט לחרטום ולשמים.

– הגוף צריך להיות מכופף כמו כדור רגל אחורית דבוקה לחזה, הרגל הקדמית קצת פתוחה, והידיים מושכות את המנור חזק לחזה ואם אפשר אפילו לבטן. המפרש צריך להיות סגור כמעט לאורך כל התרגיל.

– הקטע הוא: לצאת לקפיצה רגילה לחלוטין ולשאוף לעלות לשיא הגובה. אין כזה דבר להרגיש שהגענו לשיא הגובה פשוט צריך לעלות עד שנעצרים, ככל שנעלה יותר גבוה וורטיקלי כך יהיה קל יותר לנחות.

– מה שעוזר לי המון ברוח חזקה זה לפמפם את המפרש באויר (רק עם היד האחורית) זו הרגשה מדהימה, המון אדרנלין וגם בצורה כזו מוודאים שבאמת מגיעים לשיא הגובה בקפיצה ומשחררים את כל הכוח מהמפרש.

חשוב מאד! לא מורידים את המבט מהחרטום והשמים עד שהגענו לשיא הגובה.

– כאשר הגענו לשיא הגובה מעבירים את היד האחורית קצת יותר אחורה על המנור וכך משחררים כוח מהמפרש ולאחר מכן (כאשר היד יותר אחורה על המנור) קל יותר לסגור את המפרש ולשמור אותו סגור לנחיתה.

מתחילים לרדת מסתכלים עם העיניים לנקודה שבא אנו רוצים לנחות (לא עוזבים את המבט מנקודה זו) סוגרים חזק את המפרש (עוזר לשמור על הרגל האחורית צמודה לחזה לאורך כל הקפיצה).

– מתכוננים לנחיתת חרטום שהטריק פה הוא: ככל שהבק גבוה יותר חשוב לצלול כמה שיותר. אחרת פשוט נוחתים “פיתה” ושוברים את הגלשן / הרגל או את שניהם.

– טוב זה נהיה קצת ארוך אז אם הגענו עד לכאן אנו מרגישים הכי טוב בעולם! כל מה שנשאר לנו זה ללחוץ על הרגל האחורית ולהישען אחורה על מנת לצאת מהמים כמו ברווזים מאושרים עם חיוך גדול שתפסו את הדג הכי גדול של גלישת הרוח.

אתן לכם קישור לסרטון ישן שלי שצולם במצלמה ביתית בלי חצובה ברוח של 50 קשר.

טעויות נפוצות בקפיצה זו הן

– יוצאים מהרמפה הצידה וכך קופצים הצידה ולא למעלה, כך לעולם לא מגיעים לשיא הגובה. מה שגורם לצ’יקמוק הקפיצה וברוח חזקה לאוור פאוור.

– לא נכנסים לתנוחה הנכונה עם הגוף וכך קשה מאד לבצע את מה שדיברנו מקודם.

– פותחים מפרש במהלך הקפיצה וזה גורם להרבה פחות סיבוב ואי אפשר לנחות את זה כך.

לסיכום:

אם נפלנו בואו נגיד לעצמנו פשוט לא עלינו מספיק גבוה או ראש לחרטום ולשמים גוף כמו כדור.

אל תוותרו זהו תהליך ארוך אך אם תתמידו זה יקרה. תתחילו לחפש את הקירות (גלים) ולרצות להתעופף לשמים.

בהצלחה!!!